Sound&Fury Collective

est. 1998

Sound&Fury הוא קולקטיב תאטרון (Theatre Company) בריטי, המורכב משלושה יוצרים: דן ג'ונס (Johns) והאחים טום ומארק אספינר (Espiner). השלושה נהיו לקולקטיב בשנת 1998 עם תהליך העבודה על היצירה המשותפת הראשונה שלהם, War Music, שאותה הציגו כחלק מהעונה Playing in the Dark ב-BAC - Battersea Arts Center, בניהולו האמנותי של טום מוריס (Morris). במסגרת הפקה זו, אף קיבלו השלושה אישור מיוחד לכבות את שלטי החירום של היציאה, אישור שאיננו מובן מאליו כלל.[1]

War Music היתה יצירה סונורית ברובה אשר נערכה בחשיכה מוחלטת ועסקה בעיבוד לסיפור מתוך האיליאדה של הומרוס. כפי שחברי הקולקטיב עצמם מעידים בראיון שנערך איתם, אחת המוטיבציות העיקריות שלהם בעבודה על היצירה הזו, הייתה לבחון מה קורה לקהל וכן למבצעים כאשר "חוטפים" את חוש הראייה, ובאיזו מידה ההתמקדות בחווית ההאזנה הקולקטיבית בחשיכה, מאפשרת לרתום ולהרחיב את כוחו של הדמיון.[2] מאז חלפו יותר משני עשורים שבהם יצרו השלושה יצירות רבות ופגשו קהלים רבים ומגוונים, תכננו מיצבים ומיצגים כשבכולם עבודת וחקר הסאונד הם מרכזיים מאוד. החשיכה המוחלטת נהייתה אף היא לאלמנט מרכזי ביצירותיהם, בשימושים ובצורות שונות.

 

ליצירותיהם אלמנט נרטיבי דומיננטי, וכמעט תמיד הן נסובות סביב סיפור או מאורע היסטורי מסוים, וההחשכה מאפשרת להם, כך לדבריהם, לחקור מצבי תודעה משתנים. כך למשל, יצירתם Going Dark משנת 2011, עשתה שימוש בחשיכה להעברת הסיפור וכן חווית חייו של אדם ההולך ומתעוור. ביצירה Ether Frolics משנת 2005, אשר עסקה בין היתר בחומרי הרדמה, שירתו תהליכי ההחשכה את היוצרים ליצור חוויה סיפית (לימנלית) אצל הקהל, חוויה של טשטוש חושים, כשהם מחברים בין תוכן היצירה ופעולתה החווייתית.[3]

 

כעשר שנים לאחר מכן, ביצירתם Charlie Ward אשר הועלתה לראשונה בשנת 2014, המשיכו חקירה אפקטיבית זו, כאשר הקהל הוזמן לשכב על הגב לאורך כל היצירה, כשעל התקרה מוקרן סרט בבימויו של צ'רלי צ'פלין שאורו הולך ודועך עד כדי חשיכה מוחלטת. כך, לדבריהם, יכלו האנשים לחוש בגופם שהם ניהפכים או מגלמים (embody) את גופו של מטופל אשר נאבק בתרדמה ומנסה להישאר בהכרה.[4]

לדבריהם, מעניין אותם לחקור את תפקידו של הקהל בשימור אווירה (אטמוספירה) מסוימת, ואת ההימצאות המשותפת כיוצרים וכקהל בתוך אותה אווירה. החשיכה, לדברי שלושתם, מאפשרת לקהל מצד אחד כמו "להישאב" עמוק יותר פנימה אל היצירה ואל פנים-נפשם כחווים, ויחד עם זאת להיהפך לצופים יותר אקטיבים, למשתתפים פעילים יותר, מבלי שהאירוע יהפוך לתאטרון בהשתתפות קהל (Immersive Theatre) ברמה הדורשת בהכרח הופעה והיחשפות. מעניין שהביטוי שבו בוחר טום אספינר לתאר את העמדה הפעילה יותר של הצופה-הנוכח איתם בחשיכה, הוא דווקא "עד-ראייה".[5] מתוך תיאורי חוויותיהם לאורך 20 שנות יצירה עם ובתוך החשיכה, נדמה שדווקא "חטיפת" חוש הראייה (כפי שהם מכנים זאת) מאפשרת לקהל להיות מעורב יותר במתרחש מבחינה רגשית-מוסרית.

 

אתר הקולקטיב:
https://soundandfury.co.uk/

 

__________________________________

[1] "Darkness, Perceptual Ambiguity and the Abyss", Tom Espiner and George Home-Cook in interview with Adam Alston and Martin Welton, in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.), (London: Bloomsbury, 2017).

[2] Ibid, 132

[3] Ibid, 134

[4] Ibid, 137

[5] Ibid, 144, 134.