חשיכה מוחלטת במופע עכשווי

את מאמרו[1] משנת 2017 פותח החוקר והיוצר ליאם ג'ארוויס (Jarvis) בהצגת דבריו של במאי התאטרון החזותי המוערך, רוברט ווילסון (Wilson) אשר טוען:

"Without light, no space. Without Space, no Theatre."[2]

ג'ארוויס מעוניין לערער על תפיסה זו אשר לפיה ללא אור אין תאטרון, ותאטרון בחשיכה כמוהו כביטול התאטרון, כ"אנטי-תיאטרון" או נטרול החוויה האסתטית. ג'ארוויס מצביע על כך כי בעוד שטענתו של ווילסון מחזקת ומשמרת את מסורת עליונותו של חוש הראייה באירוע התאטרוני, מחבר המאמר מבקש לטעון כי לא זו בלבד שהחויה האסתטית אינה נפסקת כשכבים האורות אלא שלחשיכה המוחלטת אסתטיקה משלה. זאת ועוד – ג'ארוויס לא מסתפק בדיון אודות תפקידו של החושך בתיאטרון, אלא מציג מספר יצירות עכשוויות אשר, לטענתו, לא היו יכולות להשיג את האפקט התאטרוני שלהן, או לממש את  עיסוקן התמטי אלמלא התרחשו בחשיכה מוחלטת. החשיכה המוחלטת היא האלמנט המרכזי במופעים וביצירות תאטרון אלו, הוא כותב, והיא היא זו המאפשרת את הווצרותן של תחושות ואפשרויות אשר בתאטרון המואר היו מעוכבות וחסומות על ידי האור והראייה.  

 

בעוד שווילסון מתייחס אל האור כאל אחד השחקנים בדרמה מחד וכאל מה שמאפשר את חומריות המרחב מאידך ("light performs"), טוען ג'ארוויס "darkness performs". בתרגום טענתו של ג'ארוויס לעברית, נבחין בשתי המשמעויות השונות של הפועל to perform; האחת, במשמעות של "להופיע" והשניה במשמעות של "לבצע". כלומר, טוען ג'ארוויס, החשיכה עצמה מופיעה ומבצעת.[3]

אל מול הכרזתו של ווילסון כי ללא אור אין חלל (Without light, no space), ניתן להביא את הדגשתו של טים אדנסור (Edensor), כי לחשיכה יש את הפוטנציאל לבצע הזרה (to defamiliarize) של תפיסת החלל, יהא זה חלל מוכר יותר או פחות. ללא אור לא זו בלבד שישנו חלל אלא שההימצאות בחלל החשוך מזמינה את השוהים בו לבחינה מחודשת שלו, של תנועתם בתוכו, של הרגלים ומוסכמות חלליות ולבחינת היחסים אל הסביבה ואל מי שנמצא בה, כחלק ממנה:

"...darkness has the potential to defamiliarize the apprehension of space while also soliciting social interactions and intimacies that are less constrained by judgements based on appearance and reconfigured by imaginative conjecture. Importantly, these alternative modes of sensing space induce reflexivity about habitual, ordinary experience, revealing how the usual sensations that we take for granted are culturally circumscribed and habitual."[4]

 

החשיכה המוחלטת היא, אם כן, כוח מרובה פוטנציאלים; הזמנה לרפלקסיביות וחוויה חושית פוקחת עיניים שבתוכה גם תפקיד הצופה משתנה, נע ומועמד לשאלה.

 

במאמר משנת 2017, מבקש חוקר הפרפורמנס מרטין וולטון (Welton) לשאול:

"What does it mean to look at darkness per se—at an absence of light rather than its representation? What sort of visual object is darkness, and what can it tell us about looking more widely? In what ways can theatre be thought of in respect of visuality or visual culture if there is no thing, or things, to be seen?"[5]

 

וולטון מדגיש כי בעוד שחושך בתאטרון קיבל תפקידים שונים של ייצוג, (למשל כמחולל אפקט של שינוי וטנרספורמציה) החושך הוא גם מצב שאיננו "ייצוג", אלא חוויה בפני עצמה. החושך איננו היעדר אור, אלא הוא דבר שהווה, שאיננו מיוצג אלא נמצא באופן חי, כחושך שהוא. בהתאמה, הראייה בחשיכה המוחלטת איננה "היעדר ראייה" אלא חוויה לימינלית של חוש הראיה. זוהי חוויה של ריקות ושל העדר מצד אחד אבל גם חוויה חושית אשר ישנה ונוכחת בחלל. זהו ריק טעון[6], טוען וולטון, ובכך מתחבר להשגותיו של ז'אן פול סארטר (Sartre) על ההעדר וכן אל מושג ה"מא" היפני עליהם ניתן לקרוא בהרחבה בחשיכה - תרבות ופילוסופיה. במאמרו פורס וולטון קרקע לדיון כללי ונרחב בפוטנציאל המדיומלי של החשיכה וכן מציג ניתוח של חוויתו כקהל במופעים המתבססים על חשיכה, ועובדים בתוך החשיכה. גם הוא, כמו ג'ארוויס, מדגיש כי החשיכה מאפשרת את היתכנותן של הזדמנויות אשר בנסיבות מוארות היו אובדות כלא-היו. [7]

קובץ המאמרים:

  Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre[8]  

אשר ראה אור בשנת 2017, מציג סקירה רחבה של יצירות ומחקר ופותח לדיון את הפוטנציאל הדרמטי, הדרמטורגי, החושי וכן הפוליטי-חברתי של החשיכה במופעים עכשוויים. קובץ מאמרים זה מהווה גוף מחקרים ענֵף, ובכתיבת הדיונים החשוכים נעזרתי בו רבות. בהקדמה לקובץ המאמרים, מדגישים העורכים, אדם אלסטון (Alston) ומרטין וולטון (Welton) את המוטיבציות העיקריות אשר הובילו אותם לאיסוף מחקרים סביב נושא החשיכה במופעים עכשוויים:

     1. פתיחת והעמקת חקר החשיכה ככוח מופעי-פוטנטי בפני עצמו, על הפוטנציאלים הייחודיים לו.

     2.התייחסות למגמה ותופעה תרבותית המתעצמת החל משנות ה-90 של המאה ה-20 ונמשכת עד ימינו;         ריבוי תצורות, יצירות ואירועים פרפורמטיביים אשר בהם החשיכה (על גווניה, או החשיכה המוחלטת)             היא אלמנט מרכזי וקריטי.

     3. להרחיב את הקונוטציות התרבותיות לחווית ההימצאות בחשיכה.

אלסטון ווולטון מדגישים כי חלק מהותי מן הפרקטיקה המחקרית שלהם, מבקש  לחקור את התמורות בחוויה החושית ובה בעת להעניק לחוויות גופניות שונות מקום שווה ערך במחקר (Embodied Research). מתוך כך, כל עשרת המאמרים בקובץ מביאים בנוסף על הדיון המחקרי והמושגי גם ראיונות עם יוצרים, וכן שיתוף בחוויות של משתתפים וקהל מתוך האירועים שונים, כחלק ממה שמכונה "המפנה החושי" במחקר. היוצרים, החוקרים והעורכים מבקשים לערער את מרכזיותו של חוש הראייה לטובת פרקטיקות מחקריות המובלות ע"י חושים אחרים:

"Theatre in the Dark seeks to deepen the engagement of theatre and performance studies with what might be called 'the sensory turn' that has impacted a range of disciplines in the humanities and social sciences over the last two decades. […] [research] needs to move beyond the ocularcentric paradigms and address non-visual cultural knowledge and practice…"[9]

 

מתוך כך, מדגישים וולטון ואלסטון, כי בחקירה ובדיון סביב היצירות יש לתת את הדעת על חווית ההשתתפות בכללותה כחלק מהחוויה האסתטית, האֶפקט והאָפקט שלה. יש לתת דגש לאופן ההימצאות והפגישה עם המרחב במלוא המובנים, מהי המעורבות החושית שאליה כיוונו היוצרים? לשאול ולחשוב כיצד נמצאים במופע, "כיצד רואים" ולא רק "מה רואים". האם ישובים בכיסא, ומאיזה סוג? מה הן זוויות הראיה? מה נסתר ומעיניו של מי? לחשוב על האווירה כולה. במידה שהחלל אינו מזמין לישיבה אלא מבקש את ההסתובבות והתנועה בחשיכה יהיו השיקולים אחרים והמעורבות החושית והתנועתית גדולים בהרבה. מסיבות אלו, לאורך הספר מתוארות חוויות צפייה רבות ושונות, תיאורים ממוקדי חוויה אישית-השתתפותית בגוף ראשון (embodiment) מתוך חוויות של היוצרים ושל צופים-חווים בקהל תוך מתן דגש על חוויתם החושית-גופנית.[10] 

אלסטון ווולטון מבקשים להצביע על מגמה הולכת וגוברת של שימוש בחשיכה מוחלטת כאמצעי ופלטפורמה מופעית עכשווית. הם מסמנים מספר אירועים אשר חיזקו והיוו זרז, לטענתם, למגמה זו. שני אירועים מרכזיים אותם הם מסמנים כבעלי חשיבות מכרעת לעיסוק בחשיכה המוחלטת וחזרתה ל"מרכז הבמה" בתאטרון המערבי הם:

  1. שלוחה של פסטיבל התאטרון באביניון שבצרפת משנת 1993, אשר נקראה Dark/Noir במסגרתה הוזמנו יוצרות ויוצרים לפתח יצירות העוסקות בחשיכה כאמצעי, כתמה וכמדיום.

   2. עונה בתאטרון ה-"BAC) "Battersea Art Center) הלונדוני בשנת 1998, בניהולו האמנותי של טום           מוריס (Morris) אשר נקראה "Playing in the Dark" וכללה מופעים ואירועים אמנותיים שהתרחשו             בחשיכה מוחלטת או כמעט מוחלטת.

אלסטון ווולטון מציינים שני אירועים נוספים מראשית המאה ה-21 , אשר הזמינו יוצרים ליצור עבודות המתקיימות בחושך מוחלט:

   1. פסטיבל המופעים החשוכים "Broken Space Season" שנערך ב-Bush Theatre  הלונדוני בשנת             2008.

   

    2. שתי תכניות אמנותיות שנערכו בשנת 2012 בתיאטרון הOdyssey בלוס אנג'לס:
       "Theatre in the Dark: Dark", "Theatre in the Dark: More Dark".

אירועים ופסטיבלים אלו, מדגישים אלסטון ווולטון, היוו הזמנה וכר ליוצרות ויוצרים רבים, ולהתפתחותן של יצירות חשוכות מרובות.[11] אולם, כיאה לתופעות קולקטיביות, עצם היוזמה וכן ההיענות להצעות ליצוֹר בחשיכה, נראה שנגעו באיזשהו צורך קולקטיבי שהיה קיים - לפתוח את המדיום התיאטרוני ובה בעת לפתוח את החשיכה לאקספרימנטים, כמחוזות שעוד לא נחקרו דיו. גם קובץ המאמרים של וולטון ואלסטון הוא אירוע המבקש לחקור מחוזות אלו, לשתף בפוטנציאלים של החשיכה, להעלותה למודעות ולעגנה כאסתטיקה ייחודית, כריבוי פרקטיקות וכתופעה תרבותית שרירה, קיימת ועןצמתית.

בספר נוסף פרי עטו של וולטון, [12]Feeling Theatre, אשר ראה אור ב-2012 הוא מציג עיסוק נרחב בחווית ההימצאות בחשיכה בציבור, יחד עם קהל צופים. מצב ההימצאות בחשיכה בתיאטרון איננו רק העדר, מדגיש וולטון, ואף יכול להתפס כהרבה פחות "פסיבי" לעומת חווית הצפייה בה הורגלנו. הצורך להושיט יד או להרגיש את סביבתנו ולהתמצא בה הוא גילום של חיפוש התחושה עצמו, כך וולטון, ומהווה צעד לקראת היפתחות לחויה חושית ומוחשית מעורבת הרבה יותר:

"The instinctively outstretched hands with which one feels one’s way in a darkened room are not only there to search out and protect the body from unseen objects, but also to plunge into, and feel through, the darkness itself. In the absence of the touch of any thing what is felt in or as darkness is the activity of feeling itself."[13]

מתוך כך, מדגיש וולטון, ההימצאות בחשיכה לא צריכה להיחשב כחוויה פאסיבית ממש כפי שהצפייה בחשיכה לא צריכה להיחשב כ"היעדר ראייה". בשתי הפעולות, נתפס תוכן חושי ויתרה מכך, הוא טוען, שילובן של שתי הפעולות - ההימצאות המשלבת צפייה בחשיכה המוחלטת יכול להוות קרקע פוריה לחוויות, תחושות ורגשות רבים. [14] כאשר אנחנו מתבוננים בחושך אנחנו בה בעת מתבוננים בו ונמצאים בתוכו, טוען וולטון, מה שהופך את חווית הראייה לקרובה יותר לחווית המרחב והמגע.[15]

על פי וולטון, אלסטון וג'ארויס, לא זו בלבד שההימצאות יחד עם אנשים זרים בחשיכה המוחלטת היא תיאטרונית, אלא שזו מזמנת ומאפשרת מצב תחושתי-רגשי ייחודי. כך מתאר היוצר טום אספינר (Espiner) את חווית ההימצאות המשותפת בחשיכה המוחלטת, כחלק מההפקה KURSK שהעלה עם הקולקטיב אליו הוא משתייך, Sound&Fury :

"It's a moment of reverence, allowing the audience to feel some kind of communion, and it's an empty space for them to feel whatever they want to feel rather then telling them what to feel."[16]

כפי שניתן לקרוא בדיונים השונים, יוצרות ויוצרים רבים המחישו וממשיכים להמחיש בעשייתם האמנותית את הפוטנציאלים השונים והייחודיים של החשיכה המוחלטת במופעים: לשחרר, להעצים, להביע דעה, לפעול ולהניע לפעולה חתרנית, להעלות סוגיות למודעות, לעשות שינוי (פנימי וסביבתי), לפתוח את המחשבה והגוף לכיוונים ותפיסות חדשות ואחרות. אין ספק שמדובר בחוויה פוקחת עיניים. 

יחד עם זאת, כמובן שלא ניתן לטעון שההימצאות בחשיכה המוחלטת היא חפה מהפעלת כוח, הַכְתָבָה של תנאים ומניפולציות שמפעילים היוצרים על קהלם. על כך בהרחבה בדיון קהל שבוי.  

 

____________________________________

[1]Liam Jarvis, "Creating in the Dark: Conceptualizing Different Darknesses in Contemporary Theatre Practice," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre (London: Bloomsbury, 2017). 88-110

[2]  Jarvis quotes from: Tecchke, H. "Brecth's Learning Plays - a Dance Floor for an Epic Dramaturgy, a Rehersal Report on Robert Wilson's Ozeanflug at the Berliner Ensemble," J. Compton (trans.), TheatreForum 14: 10-16.

[3] Jarvis, "Creating in the Dark", 88-89.

[4]Edensor, Tim . "Introduction to Geographies of Darkness," Cultural Geographies  Vol. 22, No. 4, Special Issue: Geographies of darkness (October 2015),   563

[5] Martin Welton, "Dark Visions: Looking at and in Theatrical Darkness," Theatre Journal 69 (2017) 497.

[6] Welton, "Dark Visions", 504-5.

[7] Ibid, 513.

[8] Adam Alston & Martin Welton (eds.) Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre (London: Bloomsbury, 2017)ץ

[9] Ibid, 18.

[10] 20-21

[11] Ibid, 5-7.

[12] Martin Welton, Feeling Theatre (London: Queen Mary University Press, 2012).

[13] Ibid, 63.

[14] Ibid, 81

[15] Welton, "Dark Visions", 509.

[16] Adam Alston & Martin Welton "Darkness, Perceptual Ambiguity and the Abyss: An Interview with Tom Espiner and George Home-cook," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre (London: Bloomsbury, 2017) 136.