עכשיו הכול לא ברור

כיצד ניתן לסכם מסע שכזה, שבו שוטטנו ותעינו בחשיכה, מבלי להכנע לצורת המחשבה שבה מסע חשוך נתחם על ידי האור, ה"אור שבקצה המנהרה"? כיצד לסיים את המסע עדיין בתוך המנהרה החשוכה עצמה?

בשפה האנגלית, כאשר אדם רוצה להביע את הבנתו מול בן שיחו הוא אומר "I see" בפירוש של "אני מבין", ואילו כשהוא רוצה לוודא שבן שיחו מבין אותו הוא שואל: "Do you see what I mean?"

  

גם בשפה העברית הראייה נקשרת תדיר לידע, הבנה, הכרה וודאות כפי שניתן להבחין בביטויים כגון:

    "עכשיו הכול ברור"

    "לראות כדי להאמין"

    "לראות עין בעין"

    "לראות לנכון"

וגם על דרך השלילה. כמו בביטויים:

    "לא רואה אותו ממטר"

    "רחוק מהעין רחוק מהלב"

    "אני סומכת עליה בעיניים עצומות"
 

אשר על אף שבכולם מצויין העדר הראייה , גם הם מבוססים כולם על מרכזיותו של חוש הראייה בחיי האדם.

ובפרט, נוטה השפה והכתיבה המחקרית להעניק עליונות לחוש הראייה על פני חושים אחרים, משמרת בתוכה את הקשר שנוצר בתרבות המערבית בין אור וראייה לבין ידע וודאות. מחקרים רבים מציעים "להתבונן" או "לשפוך אור חדש" על סוגיות שונות, עוסקים ומציעים סוגים שונים של "מבט".

 

כפי שכותב מרטין וולטון בספרו Feeling Theatre, לפעמים נדמה שכלל העיסוק המחקרי נתפס במונחים של "מבט" ו"ראייה":

"In many contemporary academic works sight is so endlessly analyzed, and the other

senses so consistently ignored, that the five senses would seem to consist of the colonial/patriarchal gaze, the scientific gaze, the erotic gaze, the capitalist gaze, and the subversive glance."[1] 

מן הראוי (עוד ביטוי ראייה) שהכתיבה המחקרית לא תהיה "מעורפלת", ותכיל "טיעונים בהירים" עם קטעי קישור דוגמת "ניתן לראות בבירור כי..." או "לא קשה לראות כי..." זאת מתוך שאיפה לחדש דבר-מה לקוראים, כך שיחושו ש"נפקחו עיניהם" או ש"התרחבה נקודת-מבטם".

 

מתוך כל-זאת, בכתיבת הטקסטים המופיעים בפרויקט זה, ניסיתי להישאר ערה ומודעת לסוגיות אלו. הלוך וחזור שאלתי את עצמי שאלות על השימוש בשפה באופן "חשוך", ועל שימת-הלב לדימויים שאינם נסובים בהכרח סביב ראייה ומבט בכתיבה. עד כמה שהצלחתי הפחתתי את השימוש במילים כמו "להראות" ו"לשפוך אור", ובחרתי בפעולות חלופיות כגון: "להציף", "להעלות", "להטעין" ו"להמחיש", להציג חוקרות ה"מבקשות לגעת בסוגיה" ובמקום תיאור חד-חושיים כמו "נראה כי" להרחיב לתיאור כולל יותר כמו "מתקבלת תחושה ש-".

לא במקרה נוספו לכתיבה דימויים רבים מתחום המגע והמישוש (זאת גם בעקבות הקריאה של חוקרים אחרים העוסקים בחשיכה). ככל שהעיסוק בחשיכה כמדיום נטען בכוחות, בפעולות ובפוטנציאלים רבים ביצירה ובמחקר אודותיה, נוספו גם דימויים מתחום האנרגיה. יחד עם זאת, חמקמקותה של החשיכה מתחום הייצוג או ה"לכידה" כפי שנידון בהרחבה בדיון ערעור על משטר הראווה והייצוג מביא ליחס מילולי אל החשיכה בעזרת דימויים מעולם הנוזלים, עם חמקמקותה ונזילותה הממלאת והמציפה, אך גם המכילה ומחיה.

בפרק הסיכום נהוג לתת "מבט-על" על המחקר. אם כן, מהו מבט-העל בתוך החשיכה?

מתוך מסע המחקר עלו פוטנציאלים ואיכויות רבות של החשיכה המוחלטת במופע. אפרוס כעת במרוכז כמה מן האיכויות שצפו בדיונים השונים. איכויות אלו הן משתנות וחמקמקות, תלויות הקשר ונסיבות רבות, והצעתי היא לא להתייחס אליהן כאל עובדות או תכונות, אלא יותר כאפשרויות:
 

    בחשיכה משתנה תפיסת המרחב והזמן.
 

    החשיכה מופיעה ופועלת; לא תמיד היא פרפורמרית-ממושמעת.
 

    החשיכה מתנגדת להיות דימוי, וניתנת להיות מוגדרת כ"התרחשות" שהיא תמיד גם מעבר לייצוג.
 

    החשיכה היא כוח מטעין ונטען במשמעויות. החשיכה היא תמיד תלוית-מקום.
 

    בכוחה של החשיכה לבצע הזרה של "המוכר"; המרחב, הגוף, ה'עצמי', נורמות ומוסכמות שונות.
 

    בכוחה של החשיכה להניע לפעולה; את הדמיון, את הגוף במרחב, את החוויה המוסרית.
 

    לחשיכה איכות של ציפייה; היא מביאה דריכות וערות של כלל חושים.

    בכוחה של החשיכה לחולל שינוי; חברתי, פוליטי, כלכלי, שינוי בחווית ה'עצמי' את עצמו ואת 'האחר'.

מ"מבט העל" ניתן אפוא לחזור לנקודת ההתחלה ולשאול – האם חשיכה מוחלטת שוללת אפשרות של מופע או פרפורמנס שבהם המישור החזותי הוא כה מרכזי בתרבות המערבית?

בספרו המקיף Performance Studies: An Introduction ממפה ריצ'רד שכנר (Schechner) שבע מטרות של פרפורמנס ומופעים למיניהם:

1. לבדר

2. ליצור יופי

3. להגדיר או לשנות זהות

4.לייצר או לטפח קהילה

5.לרפא

6. ללמד או לשכנע

7. לעסוק בקדוש ובטמא ​ [2]

בעקבות המפגש עם היצירות והדיונים השונים, מתקבלת התחושה שהחשיכה המוחלטת במופעים מביאה עמה את כל האפשרויות והפעולות הללו, ואף נוספות. לא רק שמופעים חשוכים אלו אינם שוללים את התכנותו של מופע, אלא שהחשיכה היא כוח פרפורמטיבי ביותר ומרובה פוטנצאלים, לעתים קרובות אף מהווה תנאי מקדים ומהותי לתהליך רוחני ו/או חושי במופע.

בסיכום המסע חשוב לי להתייחס גם לכך, שאני עצמי לא ראיתי אף אחת מן היצירות שבהן עסקתי, ומפאת הנסיבות נדרשתי לבנות את הדרך תוך מתן אמון בתיאוריהם של אחרים מחשיכות שונות, חוקרות/ים, יוצרות/ים וקהל. יחד עם זאת, את מרבית ההיכרות עם היצירות רכשתי באמצעות קריאה, פעולה שגם היא מבוססת על ראייה. שאיפתי היא שבזמן קרוב אוכל להנגיש פרויקט זה, כך שיוכל להיחוות גם דרך חושים אחרים ולא להתבסס על קריאה ועל חוש הראייה בלבד. על אף שלא פגשתי את היצירות בחושי, ניסיתי לשמור על ערות לכך שאני מתבססת על חוויות סובייקטיביות, שהן תמיד נתונות לפרשנות ושינוי. בדומה ל"הליכה בחושך", גם חוסר-היכולת שלי לחוות את היצירות בחושַי שלי, הובילה אותי "להיפגש" (לפחות מבחינה תודעתית) ולהתכתב עם שני חוקרים-יוצרים אשר ענו לי בלבביות ושמחה.

 

שאיפתי היא שעם הקריאה השתנתה הגישה שלכם/ן כלפי החשיכה המוחלטת במידת-מה, שדברים שהיו נראים לכם/ן "ברורים" בתחילת הקריאה הם כעת פחות ברורים, יותר מעורפלים ומועלים לשאלה ולדיון. מוצעת כאן האפשרות של החשיכה לעורר אותנו, גם אם כתועים ומחפשים נצחיים. כי בשונה מבסביבה המוארת, בחשיכה המוחלטת התעייה והערוּת דווקא הולכות יד-ביד.

 

____________________

[1] Martin Welton, Feeling Theatre (London: Queen Mary University Press, 2012) 55.

 

[2]Richard Schechner, Performance Studies: An Introduction (New York: Routledge, 2002) 46.