מ"צופים" ל"מצפים"

הפילוסוף רוי סורנסן (Sorensen) כתב חיבור מעמיק בשם "We See in the Dark" שבו הוא מבקש להפריד ולהבדיל בין ראייה בחשיכה לבין עיוורון או "היעדר ראייה". יחד עם זאת, ודווקא באופן בלתי נפרד הוא מדגיש כי אמנם אנחנו רואים בחשיכה, אך לא בהכרח את מה שאנו מצפים לראות ולא באותו אופן שבו אנו מצפים ורגילים לתפוס "ראייה"[1]. מדבריו עולה כי חווית הראייה בחשיכה קשורה הדוקות לציפייה.

​

בראיון משנת 2017[2] מתייחס טום אספינר (Espiner), אחד מחברי הקולקטיב Sound&Fury, לכך שבתאטרון המערבי קיבלה החשיכה תפקיד כמוסכמה תאטרונית שקשורה במהותה ליצירת אפקט של דריכות וציפייה לקראת הבאות. כך, מוסכמת ההחשכה לסימון תחילת המופע, למשל, וכן החשכות במעברי סצינות. הרגעים האלו, מדגיש אספינר, בהחלט מייצרים ורותמים ציפייה כחלק מרכזי במבט הצופים בתוך החשיכה, וכמו מסמנים מעבר ל"עולם אחר". יחד עם זאת, סימון ומוסכמה זו תקפים לרגעים ספורים בלבד, והחשיכה המוחלטת מתפקדת בהם כמעין "מצב מעבר", כשהציפייה בתוכה היא בהכרח ציפייה לקראת  ההתרחשות שתיראה באור שמיד יעלה.[3]  

​

מוסכמה וציפייה זו הומחשה ונמתחה אל קצהה במחזה הפוטוריסטי הקצר מאת פרנצ'סקו קנג'יולו (Cangiullo), אור (Luce), אשר נערך כמעין ניסוי חברתי שבו מודגשת הכמיהה של הקהל אל היציאה מן המצב החשוך ההולך ונמשך מעבר למוסכמה, כשהחשיכה מרגישה יותר ויותר כמו שיבוש. וזאת כאשר הוא מאריך אותה ל-3 דקות בלבד:

​

"Light, by Cangiullo, began with a stage and auditorium completely in darkness, for 'three BLACK minutes'. The script warned that 'the obsession for lights must be provoked by various actors scattered in the auditorium, so that it becomes wild, crazy, until the entire space is illuminated in an EXAGGERATED WAY!'"[4]

 

טום אספינר מוסיף וטוען, שההחשכה המוחלטת והממושכת דורשת מן הקהל להתמסר למצב שמהותו איננה עוד ציפייה להתרחשות נראית, אלא גם לציפייה מסוג אחר. לטענתו, כיוצרים חשוב להבדיל בין שני סוגי המצבים: החשיכה הזמנית המתפקדת כסיגנל וכמצב מעבר בין מצבים מוארים, לבין החשיכה כמצב עיקרי, שבו מתבקש הקהל להיות, לִצְפּות וכן לצָפּות באופן אחר.[5]

​

עוד מדגיש אספינר, כי פעולת הציפייה מושפעת ומשתנה לחלוטין בהתאם לחללים ולמוסכמות הנלוות להם, וכך משתנה גם הפוטנציאל התיאטרלי שנוצר כתוצאה מן השילוב בין חשיכה לבין הציפייה שמגיעה עמה. חלל המוכר לצופים מביקור עבר מייצר ציפייה מסוג מסוים, ומאפשר פוטנציאל דווקא להזרה (defamilierization) של מקום מוכר באמצעות החשיכה, עימות ואימות בין המוכר לבין חווית המוכר בחושים אחרים. פוטנציאל מסוג אחר לגמרי מפציע מתוך הכנסתו של קהל בחשיכה אל תוך חלל שאינו מוכר להם כלל, כאשר הציפייה שלהם הרבה פחות מוגבלת. כך, לדוגמה, מתואר כי במופע  SHEER שיצרו קולקטיב Extant, הקהל הובל לתוך חלל שלא הכיר לפני כן. העובדה שלא הייתה לצופים שום היכרות ומושג לגבי גודל החלל, למשל, מתוארת כְמה שאיפשר לחברי הקולקטיב לייצר חוויות חושיות המשנות את גודל המרחב מזערורי לרחב ידיים, באמצעות מניפולציות של סאונד והקלטה.[6] במצב כזה, היעדר ציפייה ברורה גורם לכך שהציפייה למעשה מתרחבת – הצופים מצפים ליותר אפשרויות, כשכולן נותרות פוטנציאליות ואפשריות באותה המידה (עוד על כך בדיון הכול אפשרי).

​

לצורך השוואה ניתן לחשוב על יצירתו של כריס גוּד, Who You Are, שבה בטרם כניסתם ראו הצופים בדיוק  מהו גודל המֵכל החשוך שאליו הם נכנסים. כמובן שהציפייה הופכת לדבר אחר כאשר קהל הצופים מתבקש להסתובב בחלל, כמו למשל ביצירתו של טינו סגל, This Variation.

​

עוד מציין אספינר כי בשני המצבים (חלל מוכר וחלל שאינו מוכר) הציפייה בתוך מה שמוגדר כמופע או אירוע, מושפעת עמוקות גם מן הידיעה כי כקהל התכנסנו מסיבה מסוימת, וכי משהו עומד לקרות:

​

"If you are in cave, the darkness is palpable – but it holds a completely different set of tensions and sense of anticipation than you might find when you're in the theatre, where you're in the hands of the performers, where there's something that's going to happen. That sounds very obvious, but when I was in the cave it was actually quite boring! In the theatre, there's a sound that's going to lead on to another sound. You get drawn in on a deeper level, the dynamic demands some kind of engagement. I still think it's theatrical even though there aren't lights because it sets up anticipation and attention as to what is about to happen. It's not just an absence of light. It's a potent force."[7]

 

ניתן לחוש בקשר בין מה שמתאר אספינר לבין השגותיו של ז'אן פול סארטר (Sartre) על ההיעדר והקשר שלו לציפייה. כאשר איחר לפגישה עם חברו פייר וכבר לא מצא אותו, היה הקפה מלא בהיעדרו של פייר. הציפייה של סארטר לפגוש את פייר הומרה מיד להיעדר נוכח וחי במידה רבה.[8] עוד על כך ב-חשיכה תרבות ופילוסופיה.

​

במאמרה "בליינד דייט עם אני אחר" כותבת דפנה בן-שאול על הפרויקט העולמי של אנדריאס היינקה (Heinecke)  דיאלוג בחשיכה. בן-שאול מציעה כי ביצירה זו מתקיים היפוך של הציפייה - כאשר מסייעים לצופים לעבור מן הציפיה לראות אל הציפיה כלפי החושך עצמו. היפוך זה, משנה את מצבו ומודעותו של הצופה -המצפה:

​

"המקרה של דיאלוג בחשיכה הוא דוגמה קיצונית למצב שבו שוויון הערך קצר-המועד בין הבמה לאודיטוריום, קו הגבול החשוך המשמש כאות המעביר את הצופה מאוּלם לעולם, מתפשט ומשתלט: במקום לפגוש את האזור המואר, איננו רואים דבר; וליתר דיוק, רואים חושך מונוכרומטי, שכן חוש הראייה לא נשלל מאיתנו. במקום לעורר בסיוע החושך את הציפייה לנראות, נבנית הציפייה לחושך עצמו – ניתנים מקלות, הנחיות בטיחות, כל אביזר מאיר מופקד בחוץ, ומניסיוני אין כל טעם להישאר במשקפיים. היפוך הציפייה משליט על האירוע חוקיות שונה, אך גם מעצים את המודעות לתפקודו הדומיננטי של חוש הראייה במפגש המתקיים באופן רגיל בסיטואציה הפרפורמטיבית."[9]

 

בהמשך למסקנותיהם של אספינר ושל בן-שאול, ברצוני להציע כי בהימצאות באירוע מופעִי בחשיכה מוחלטת, שֶבּוֹ עיננוּ לא נתפסת בשום שלב על "משהו" כמושא התבוננות שיעומת ויאומת עם הציפייה אלא כל העת משוטטת ונעה בתוך משהו, וכשאנו מצויים בציפייה לראות, בציפייה להבין, הציפייה נהפכת מ"מצב זמני" ל"מצב אחר" שבו אנו נמצאים. נוכחותנו משתנה מ"צופים" ל"מצפים", והחשיכה משנה את תפקידה מ"קיום זמני" ל"קיום אחר", מפסיקה להימדד ביחס לאור שתוחם אותה בזמן, במרחב ובמשמעות.

​

​

______________________________

[1] Roy Sorensen, "We See in the Dark," NO^UUS 38:3 (2004) 457.

[2] Adam Alston & Martin Welton "Darkness, Perceptual Ambiguity and the Abyss: An Interview with Tom Espiner and George Home-cook," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.)  (London: Bloomsbury, 2017)

[3] Ibid, 139.

[4] Roselee Goldberg, Performance Art: From Futurism to the Present (London: Thames & Hudson, 1979) 28-29.

[5] Ibid, 139.

[6] Amellia Cavallo & Maria Oshodi,"Staring at Blindness: Pitch Black Theatre and Disability-led performance," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.)  (London: Bloomsbury, 2017) 177-8.

[7]Alston & Welton, "Darkness, Perceptual Ambiguity and the Abyss", 140-141.

[8]Jean Paul Sartre, Being and Nothingness, trans. Hazel. E. Barnes. (New York: Washington Square Press, 1969) 9-10.

[9] דפנה בן-שאול, "בליינד דייט עם אני-אחר: מבטים על איון הראייה ב"דיאלוג בחשיכה," בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית 23 (2012).http://journal.bezalel.ac.il/he/protocol/article/3355