בהרבה יצירות ומרחבים חשוכים מתעוררות חוויות חדשות, שונות ומשתנות של היחסים בין האדם לאנשים האחרים המצויים בקרבתו במרחב החשוך. בעקבות תיאורי חוויות של קהל ויוצרים ביצירות, דיון זה יעסוק בכוחה הטרנספורמטיבי (מחולל השינוי) של החשיכה המוחלטת הנחווית במרחב חברתי, יחד עם 'אחרים'. כותרת הדיון 'עצמי-אחר' היא דו משמעית; מבקשת לגעת מחד בשינוי שמזמנת החשיכה בחוית ה'עצמי' את האדם ה'אחר' המצוי בקרבתו, אך בה בעת גם את השינוי המתרחש בין אדם לבין עצמו, כשתחושת ה'עצמי' עשויה להיחוות בחשיכה כ'עצמי-אחר' .

​

דפנה בן-שאול כותבת בעקבות חווית הצפייה שלה ביצירה דיאלוג בחשיכה, על הצורך בזיהוי ה'אחרים' שמסביב כביטוי לתחושה של אבדן\טשטוש תחושת ה'עצמי':

​

"ביקורי הראשון ב"דיאלוג בחשיכה" היה לפני כמה שנים כמלווה של קבוצת מתבגרים. צווחות החרדה והעונג והנגיעות זה בזה ובי היו בלתי פוסקות. וכל הזמן אותה השאלה: "מי זה? מי זה? מי זה?". בהתחלה זה הטריד, שיבש את ניסיוני המרוכז וחסר הסיכוי להתמצא במרחב והגביר בי את הצורך בחוויה מכונסת של שקט. בהמשך הבנתי שדרך הניסיון להתמקם דרך זהותו של הזולת המוכר למעשה חוזרת ועולה השאלה "מי אני?"[1]

​

בעקבות הפילוסוף מוריס מרלו פונטי (Merlot-Ponti) מרחיבה בן-שאול על כך שתחושת "אבדן הזהות" או ערעור חווית ה'עצמי' שעשויה להיווצר בתנאים החשוכים קשורה לכך שאין מתקבלים שום אותות, תגובות או אישורים מן האחרים לקיומנו. יחד עם זאת, היא מציינת, חל אצל כל אדם בפנימו שיבוש של חישתו את הסביבה, כ"עצמי תופס". מרלו-פונטי מכנה מצב זה "קיום סקטוריאלי", שבו תנועת הפענוח של ה'עצמי' את סביבתו נפגעת ומשתבשת, וכתוצאה מכך נוצר פער. בפער זה, כותבת בן שאול "האני נותר חלול באופן מוחשי ומתמשך".[2]

 

ה'עצמי החווה' את סביבתו בחשיכה פונה אל פרקטיקות חוויה ופענוח אחרות, כותבת בן-שאול, צורות אחרות של ארגון הידע. פרקטיקה מרכזית, לטענתה, היא ההסתמכות על נסיגה הכרתית פנימה, חשיבה רפלקסיבית וכן הצורך בהפעלת הדמיון. בתוך זאת, מדגישה בן-שאול כי ה'עצמי' אינו כבה, ואינו חלול אלא מתנסה שוב ושוב ברקונסטרוקציה, בבניה-מחדש של החֶסֶר הנחווה עם היעדר הראייה "הרגילה". ניסיונות שחזור ושחלוף אלה נעשים בהתקה לפעולה ו/או ניסיונות "קריאה" ופענוח בשדות אחרים של חישה –  כמו מישוש, שמע, ריח, טמפרטורה.

​

ניסיונות חוזרים ונשנים אלו לחוויה אלטרנטיבית של המרחב-הנתפס הופכת, כך מתוך חווייתה של בן-שאול, להמחשה דווקא לחיבורו הבלתי-נפרד של הסובייקט לסביבתו, לחיבור ולא לניתוק:

 

"למעשה, הפעולה שמתבצעת בקומפלקס כולו מחוללת הצפה חושית חסרת מנוח: אובייקטים רבים שניתנים למישוש ולהרחה, מתקפת סאונד והנחיות המדריך, כשכל זאת מצטרף לתנועת היחיד ולמגע והדיבור האינטנסיביים בקבוצה. המכוונות כלפי העולם מורכבת אפוא ממערכת חיפויים של פרספציה חלופית ומה שניתן לחוות כנתק מן החלל ומן הגוף הוא בה-בעת המחשה רדיקלית לקיומו המוחלט של הסובייקט בתוך המרחב – לחיבורו לעולם ולא לניתוקו. שכן החשיכה מלכדת בין הגוף לחלל או לעולם, ובמלות מרלו-פונטי, "הדברים וגופי עשויים מאותו החומר."[3]

 

מתוך כך, כותבת בן-שאול, גם חווית ה'אני' המצוי בפער אינה תהום קיומית או "קיום חלול", אלא מעוררת השתתפות יוצרת ויצירתית-פעילה. היעדר הראייה כהיעדר ודאות ואפשרות לקריאה והבנה "עד תום" מגרה ומתאגר את יצר הזיהוי והפענוח. התעוררות וגירוי יצר זה מתבטאים בתנועה, בקול, במחשבות הנעות באופן אחר וכמובן בחוויה חושית מחפשת ומגששת, מלאת חיוּת. לפי בן-שאול, עמידתו וכן עֶמדתו של האדם נעה ומשתנה בתגובה לנסיבות החשוכות.

 

"השתתפות זו במשחק וולונטרי שאליו מזמין החלל הנה שוות ערך לתחושת חיות וליבידו, המוצבת כנגד חוסר המיקום. בדרכים אלו הופך האין הנוכח למיקום מחודש ולמפגש זמני פוזיטיבי וגדוש עם עצמיות שונה, עם "אני-אחר"."[4]

 

החשיכה המוחלטת המאפשרת מפגש עם 'עצמי-אחר' היתה מדיום עיקרי ביצירה Lecture Notes on a Death Scene של קולקטיב Analogue, אשר העבירה צופה יחיד\ה דרך מסע המערער ושואל על ה'עצמי' ומנסה להפגיש אותו עם ריבוי 'עצמי' אחרים, פוטנציאלים, כמתקיימים במקביל אליו היושב בכיסא. יצירה זו עבדה עם החשיכה ועם הדמיון שזו מגרה, בכדי לבצע סוגים שונים של פיצול וערעור בחווית ה'עצמי', ביקשה לעורר ולהמחיש תרחישים ואפשרויות שונים שקיבלו את ממשותם מתוך חוסר-האפשרות להכריע מה "ודאי" בחשיכה.[5] כפי שמתאר העיתונאי לואי ג'ארי (Jeary) מחוויתו כצופה ביצירה, לא אחת היה עליו להזכיר לעצמו כי מה שנאמר לו על עצמו, אינו אמיתי.[6] חוויה זו שבה אדם "מזכיר לעצמו" דברים אודות עצמו מצביעה על כך שחברי הקולקטיב אכן ייצרו תנאים להזרה מסוימת או פיצול של חווית ה'עצמי' של האדם.

 

באופן דומה, עבדה יצירתו של כריס גוּד who you are עם טקסט וסאונד במרחב החשוך לחלוטין, בנסיון להעלות סוגיות של זהות - לשאול את החווים שאלות על היווצרותה, הגדרתה ושינויים המתחוללים בה. עבודת הסאונד מורכבת מריבוי שאלות המוצגות לקהל. אלו קיבלו "הדהוד" ואפקטיביות עזה עם החיבור לתנאים החשוכים, תנאים שהם עצמם בעלי הפוטנציאל לפתיחת שאלות רפלקסיביות. תפקידן של השאלות ביצירתו של גוּד מזכירה במידה מסוימת את מגוון התרחישים ו"צמתי הבחירה" שבהם עסקה היצירה Lecture Notes on a Death Scene, "מנצלות" את פתיחות וטשטוש גבולות הזהות במרחב החשוך להעצמת סימני השאלה ופוטנציאל לפגישה של הנוכחים עם 'עצמם-אחרים'.

​

אך ההימצאות במרחב חשוך יחד עם אנשים נוספים, פרפורמרים ו/או קהל, מביאה איתה את הפונטציאל להתחוללות שינוי גם ביחסים בין האדם ל'אחרים' שאיתו וסביבו.

​

מאמרו של רוברט שו (Shaw)"Controlling Darkness: Self, Dark and the Domestic Night",[7] עוסק בחקר חווית ההימצאות בחשיכה במרחב הפרטי, הביתי. מתוך גוף המחקר הפנומנולוגי טוען שו כי החשיכה היא כוח פעיל ומכריע בתפיסת ה"עצמי" של אדם ובתמורות שעוברת תפיסה זו. כקרקע לדיון מעלה שו את הגותם של הוגים מרכזיים שונים בתחומי הפנומנולוגיה והפילוסופיה של החושים, גם הוא מתיחס לחקירותיו של פונטי (Merlot Ponti), וכן אל מחקריהם של עמנואל לוינס (Levinas) ויוג'ין מינקווסקי (Minkowski), ומביא דוגמאות שונות בהן הם מתארים את מה שקורה ל"חווית העצמי" במרחב החשוך.

​

האור והראייה, טוען שו, מייצרים מסביב לאדם מרחב ומרחק המגינים על ה"עצמי" שלו, אך יחד עם זאת גם מגבילים אותו, מקבעים אותו ומקשים על השתנותו. שו טוען כי בחשיכה מיטשטים הגבולות המובחנים של ה"עצמי" וכן היחס בין פנים לחוץ וגבולותיהם, וכתוצאה מכך הופך ה"עצמי" לפתוח יותר כלפי ה"אחר". אלא שפתיחות זו היא "דו כיוונית", הוא מוסיף; בעוד שה"עצמי" הופך נזיל יותר להתמזג בסביבתו וב"אחר" הוא גם הופך לחדיר יותר, נתון להשפעה ופגיע. מתוך שניות זו, הוא מעלה, להימצאות בחשיכה פוטנציאל אפקטיביות אדיר לקרבה שחרור ורגיעה, אך גם לאימה, פחד ועוינות. הקרבה שמאפשרת החשיכה, היא תוצאה של טשטוש ונזילות הגבולות המובחנים בין 'עצמי' ל'אחר', אך כך גם האימה ותחושת הסכנה, או הצורך להרים גדרות וגבולות איפה שהם אינם ברורים.[8]

​

אמליה קאוואלו (Cavallo) ומריה אושודי (Oshodi יוצרות בקולקטיב הבריטי Extant, מתארות כי במופעיהם החשוכים אפשרו תנאי החשיכה דווקא להיפתחות והשתתפות מצד הקהל, באופן נוכח ומשוחרר בהרבה מן המקובל במופעים מוארים. הן מדווחות, למשל, לגבי יצירתם The Effing & Blinding Cabaret שבה הקהל השתתף, צחק בקול גדול, שאל וענה על שאלות ואף הצטרף אל הפרפורמרים בשירתם. לדבריהן, הקהל מאבד הרבה מעכבותיו בחשיכה. החשיכה, המעניקה מעטה של אנונימיות (עוד על כך בדיון לא לראות ולא להיראות) אפשרה למשתתפים לבטא מעין 'עצמי-אחר' של עצמם, ולהיות יותר תגובתיים כלפי המופע.[9] מתיאוריהם ניכר כי בחשיכה ה'עצמי' פתוח יותר גם ביחס לעצמו וגם ביחס ל'אחר'.

​

במאמרו "Dark Visions: Looking at and in Theatrical Darkness" מעלה מרטין וולטון (Welton) את השאלות:

כיצד נכיר את מי שנמצא בחשיכה אם לא באמצעות ראייה?

האם ביטול המרחק שמחייבת הראייה מזמן איתו גם אפשרויות חדשות מבחינה פוליטית ומוסרית?

​

"Who and what is there in the darkness, and how should we know them, or it, if not by vision? If vision rests not only on light reflected on the retina, but also on the distance needed to focus and the contrast (or difference) necessary to determine position and dimension, are moral or political senses of distance, difference, and position collapsed or at least shifted in these extended darknesses?"[10]

 

בראיון משנת 2017 מתאר היוצר טום אספינר (Espiner) ממקימי הקולקטיב Sound&Fury את חוויותיו בחשיכה בהקשר זה. אספינר מציין כי בעוד שהחשיכה מדגישה את הפער הבלתי-ניתן-לגישור בין אדם לאדם, היא בו-זמנית גם בעלת פוטנציאל מקרב ואף מאחד. הוא מספר על משתתפים בקהל ששיתפו אותו בחוויותיהם אחרי אחד ממופעיהם החשוכים שנקרא KURSK. ברגע מסוים (וחשוך לחלוטין) במופע, אשר בו, כך לפי אספינר, טמון היה פוטנציאל לחווית בדידות אדירה, רבים ממשתתפי הקהל דווקא תיארו כי חשו תחושה אדירה של שותפות.[11]

 

גם מרטין וולטון, מביא תיאורים מחווייתו האישית כקהל ביצירה אחרת של אותו קולקטיב שנקראה Ether Frolics והועלאתה בשנת 2005. וולטון מדגיש את הצורה המיוחדת של אינטימיות שהתאפשרה בחסות החשיכה, כתנאי הדורש מן הקהל התמסרות ומתן אמון: 

​

"The intimacy of this darkness concerned not only a self-conscious awareness that untold things might happen to one’s person, but also the ambiguous feelings engendered by the placing of trust in both the performance and the performers’ ability to lead you safely through this state."[12]

 

בדומה לכוח הדמיון-היוצר שהזכירה בן-שאול, אשר מעוררת החשיכה בקרב ה'עצמי', וולטון מדגיש כי ביחס בין האדם לסביבתו, מאפשרת החשיכה את הגחתו של האמון. היווצרותו של האמון, תלויה אף היא בהתגברות על העדר התנאים המאפשרים אותו ודורשת מן הקהל לבחור בחירה פעילה ומודעת.

​

אפשרות נוספות ומעניינת שעשויה החשיכה להביא עמה ביחס לתפיסת ה'עצמי', נזילותו וחדירותו, היא האפשרות לחוות גוף אחר, כשה'אני' הופך לרגעים, ל'אחר' מסוים. דוגמה לכך ניתן לראות בניסיונות שנעשו במסגרת הפקות מחזהו של שון פרנדרגסט The True History of the Tragic Life and Triumphant Death of Julia Pastrana, the Ugliest Woman in the Worldפרנדרגסט עצמו התיחס לכך שבאפשרותה של החשיכה להביא את האדם לאבדן-התמצאות אפקטיבי ופותח. מצב תודעה זה דומה, לטענתו, להימצאות בקרנבל ובמיוחד למבוך מראות-מעוותות, כשהוא מביא איתו שינוי וערעור מתמשך של תפיסת האדם את עצמו. כך, כותב החוקר ליאם ג'ארוויס (Jarvis) על ההזמנה החשוכה לדמיין את חוויתה הפנימית של ג'וליה פסטרנה, לדמות עצמו כקהל חי בגופה שלה, בגוף ה'אחר':

​

"The invitation is to imagine in slippage from the third-to the first-person perspective. In this darkness, the lack of visibility of both Pastrana's and the audience's bodies prompts emphatic perspective-taking from Pastrana's vantage point. In this way, darkness permits radical acts of self-transformations…  

[…] The self-transformation of the spectator in darkness helps to facilitate a dispensation with our own materiality in order that we might better imagine being the other body."[13]

 

מדבריהם של מגוון יוצרות ויוצרים וכן מחוויות ההשתתפות כקהל עולה כי לחשיכה המוחלטת פוטנציאל עצום לשינוי; הן באופנים חדשים ואחרים של חווית ה'עצמי', הן בחוויה את הסביבה וה'אחר' שאיננו אני, והן בחויה לימנלית שהיא גם 'עצמי' וגם 'אחר'. עוד עולה כי החשיכה היא מדיום התומך ומעצים פתיחה והיפתחות; צפות בו יותר שאלות מאשר שמוגשות בו תשובות או הגדרות אלנטרנטיביות. האיכות האלטרנטיבית המצויה בחשיכה, מורכבת דווקא מכך שהסוגיות הצפות בה נפתחות לחיפוש-ללא-קץ, כחוויה סובייקטיבית ורפלקסיבית מאוד, הנחווית בסמיכות ל'אחר' ולחוויתו, שהיא בוודאי שונה, אך גם נזילה ופתוחה יותר להתחברות.

​

שני דברים נוספים שעלו מן הדיונים הם כי הכניסה הממושכת אל תוך החשיכה מאפשרת את הגחתו של כוח הדמיון כמו גם את התנאים למתן אמון. שני כוחות אלו הם מהותיים ביותר ל'עצמי' ולחווית עצמנו כחווים פעילים וכסוכנים בעלי אפשרות בחירה. בד בבד, כוחות אלו מחברים אותנו לחוויה ומצב הגדולים מאיתנו כיחידים, מחברים לתחושה שאנו חלק מתוך סך חלקים רב וגדול מאיתנו, שותפים לחוויה עוטפת של החשיכה, שבה גופנו הוא חלק ממרקם הסביבה.

​

​

​

_______________________

[1] דפנה בן-שאול, "בליינד דייט עם אני-אחר: מבטים על איון הראייה ב"דיאלוג בחשיכה," בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית 23 (2012) http://journal.bezalel.ac.il/he/protocol/article/3355

[2] שם.

[3] שם.

[4] שם.

[5]Liam Jarvis, "Creating in the Dark: Conceptualizing Different Darknesses in Contemporary Theatre Practice," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.) (London: Bloomsbury, 2017) 104-105.

[6] Lois Jeary, "Lecture Notes on a Death Scene", EXEUNT online Magazine published 1

December 2011, retrieved: 7 September 7, 2020

http://exeuntmagazine.com/reviews/lecture-notes-on-a-death-scene/

[7] Robert Shaw, "Controlling Darkness: Self, Dark and the Domestic Night,"cultural geographies Vol. 22:4 (2015). 585-600

[8] Ibid.

[9] Amellia Cavallo & Maria Oshodi,"Staring at Blindness: Pitch Black Theatre and Disability-led performance," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.)  (London: Bloomsbury, 2017) 171.

[10] Martin Welton, "Dark Visions: Looking at and in Theatrical Darkness," Theatre Journal 69 (2017)  507

[11] Adam Alston & Martin Welton "Darkness, Perceptual Ambiguity and the Abyss: An Interview with Tom Espiner and George Home-cook," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.)  (London: Bloomsbury, 2017) 137, 140.

[12] Martin Welton, Feeling Theatre (London: Queen Mary University Press, 2012) 54.

[13] Liam Jarvis, "Creating in the Dark: Conceptualizing Different Darknesses in Contemporary Theatre Practice," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.)  (London: Bloomsbury, 2017) 100-101. (emphasis added)