חשיכה ככוח פוליטי-חברתי

דיון זה יעסוק בכוח של החשיכה-המופעית להניע פעולות בשדה הפוליטי והחברתי. אגע בכמה רבדים של "הנעה לפעולה"; החל בכוחה של החשיכה להעלות למודעות סוגיות חברתיות ופוליטיות, עבור דרך יצירה שהצלחתה סיפקה מומנטום להתנעת קמפיין פוליטי ולהתערב בדיון אתי ארוך שנים בין מדינות וכלה בחשיכה שהופכת בעצמה למדיום ומרחב שבו משתנים היחסים החברתיים תוך כדי המופע.

על-מנת להניע לפעולה, בוחרים יוצרים ויוצרות בדרכים שונות להצפת תכנים והעלאתם למודעות הקהל.

שתי יצירות המבקשות להעלות סוגיות חברתיות-פוליטיות ואף כלכליות למודעות הקהל באמצעות החשיכה הן המחזה Mr. Burns שכתבה אן וושבורן (Washborn) והיצירה Cheese שכתבה ניקי שרייבר (Schreiber) בהפקה שביימו קולקטיב fanSHEN. בשתי היצירות נעשה שימוש בחשיכה כדי להדגיש (ולהשיב) למודעות הצופים את הקשר הבלתי-נפרד בין תאורה לאנרגיה (משאבי הטבע, כוח-עבודה).

ב-Mr. Burns הועלה הנושא כשהוא מיוצג ומסומן. דעיכת האורות באולם התקיימה באופן מסונכרן עם התעייפותו של מר ברנז מפעולת הפידול, זאת לצורך יצירת האשליה והאפקט שישנו קשר סיבתי בין השניים. האפקט הושג, אך בפועל לא התקיימה תלות אמיתית בין שני המנגנונים. לעומת זו, בהפקה של המחזה Cheese, כוח התאורה של המופע כולו הסתמך אך ורק על פעולתם של מתאמנים בחדרי כושר סמוכים, כתלות ממשית של התאורה באנרגיה שהם משקיעים, ולא רק ברובד הייצוגי.

 

אם כן, שתי היצירות עשו שימוש בחשיכה (או יותר נכון ב"דעיכת האור") כרגעים דרמטיים שנועדו לחבר בין העולם הבדיוני לבין המציאות הקונקרטית של היושבים באולם (או במשרד, במקרה של Cheese) כשהן מזכירות את הקשר בין מופע התיאטרון לבין מנגנונים פוליטיים-כלכליים ומשקי אנרגיה. בעוד שכל מופע הוא תמיד חלק ממנגנונים נרחבים, ואינו חף מהקשרים אלו, נדמה כי הקסם האסקפיסטי הנוצר עם תחימת מופעים (במרחב כמו גם בזמן) כמו מאפשר (או מתבסס) על האפשרות להתנתק או לשכוח מהם.

 

שתי היצירות שהוזכרו משתמשות באיכותה של החשיכה כהתרחשות שאינה דימוי (שהיא תמיד גם החשיכה הנחווית עצמה ולא ייצוג של חשיכה אחרת)[1] בכדי לחרוג מן העולם הבדיוני ולחבר את צופיהן בחזרה אל ההקשר הרחב, אל המציאות והסוגיות הבוערות בה. יחד עם זאת, שתי היצירות לא נתפסות כ"מופעים חשוכים" שכן קהלן חווה אותן באמצעות הראייה המקובלת, בתאורה, ואילו החשיכה היא בתוכן רק אלמנט חלקי וקטן. בשתי היצירות כוחה של החשיכה אמנם נוכח מאוד ומשמש להעלאת סוגיות למודעות, אך לא כמרחב וחוויה חשוכה של הצופים. בשתיהן החשיכה נוכחת כפוטנציאל או ככוח המאיים לשבש את המופע, כאירוע וכמקרה פרטי של המציאוּת במובן הרחב יותר.

יצירה חשוכה אחרת, העלתה למודעות סוגיה וכן גורל פרטי של אישה באופן שהניע לפעולה פוליטית מהותית ביותר. מדובר ביצירה The True History of the Tragic Life and Triumphant Death of Julia Pastrana, the Ugliest Woman in the World שכתב היוצר שון פרנדרגסט. היצירה עוסקת בגורלה של ג'וליה פסטרנה, אשר נולדה עם מספר פגמים גנטיים אשר הובילו לכך שלאורך חייה נסחרה והוצגה בירידים ומופעי "פריק שואו" כאובייקט לצפייה מציצנית. יצירה זו, המתקיימת בחשיכה מוחלטת, היכתה גלים כה חזקים עד כי הצלחתה סיפקה רוח גבית לפעולה פוליטית רחבת היקף. הפקת המחזה בבימויה של קת'לין אנדרסון קולברו (Anderson-Culebro) הציתה קמפיין פוליטי בתמיכתם של שגרירות מקסיקו בנורווגיה אשר דרש להשיב את שרידי הגופות (של פסטרנה ושל בנה) לעיר מולדתה במקסיקו. הקמפיין הצליח ושרידי גופותיהם של פסטרנה וכן של תינוקה הובאו לקבורה מכובדת בסינלואה (Sinaloa), עיירת הולדתה.[2]  דמות מפתח בקמפיין היתה אחותה של הבמאית, לורה אנדרסון ברבטה (Anderson Barbata) אשר פיתחה אף היא מופע יחיד, שבו היא מספרת את סיפור השבת הגופות והצלחת הקמפיין.

יצירה חשוכה זו, אשר כפי הנראה יצרה אימפקט חזק, מצמרר ובלתי-נשכח בקרב צופיה העלתה למודעות סיפור ואף התניעה פעולה חברתית-פוליטית – הניעה את קהלה להתערב ו"לסיים את הסיפור באופן אחר"; בכך סייעה ההפקה לסיום טלטלת גופתה של פסטרנה כ"אוביקט", הן מבחינה פרפורמטיבית ורעיונית אך גם כבסיס והשראה לפעולה בשדה החברתי-פוליטי, עם הבאתה של פסטרנה לקבורה כמקובל על-פי מסורת משפחתה.

היצירות שנידונו עד כה עובדות עם ובתוך החשיכה, שלושתן מבקשות (ואף מצליחות) להעלות סוגיות חברתיות-פוליטיות למודעות כמחשבות ותחושות המניעות לפעולה. אך ישנן יצירות חשוכות, שבהן החשיכה המוחלטת ו"שיבוש הראייה" מייצרות מרחב פעולה בתוך השדה החברתי עצמו כאלמנט עיקרי, מודע ורחב השפעה. אגע כעת בקצרה בכוח האדיר הטמון ביצירות חשוכות לחלוטין אלו, הן בבחינת הצפת תכנים למודעות והתנעה לפעולה אך בעיקר כתנאי להיווצרות של מרחב פעולה אלטרנטיבי.

כפי שנדון גם בדיונים האחרים, ובהרחבה בדיון ערעור על משטר הראווה והייצוג, המופעים החשוכים מאתגרים את מוסכמות הצפייה ואת התצורות המופעִיוֹת הרווחות, מותחים ומשנים את מערכת הציפיות של קהלים עם "כיבוי האורות" והאפשרות לראות "כרגיל". בכך הם מאתגרים גם את יחסי-הכוח מבוססי הראייה והידע הנרכש או המתפרש בעקבותיה. אך עם כל זאת, המתח והאתגר מתקיימים בחשיכה רק עבור מי שמסתמך בחייו באופן עיקרי על חוש הראייה, בעוד שיש מי שמתנהל במרחבים אלו ביתר חופשיות ומיומנות; אלו הם כל אותם א/נשים אשר אינם מסתמכים על חוש הראייה כחוש עיקרי במופעים כמו גם בחיי היום-יום שלהם, אוכלוסיות עיוורים ומאותגרי ראייה.

יצירותיהם של קולקטיב Extant וכן יצירתו של אנדריאס היינקה, דיאלוג בחשיכה, עוסקות כולן בפוטנציאל הגלום באירועים אמנותיים חשוכים לחלוטין להצפה של תכנים למודעות, אך בעיקר ליצירת תנאים למפגש בין רואים לבין כבדי-ראייה שבו מתקיים "היפוך תפקידים חברתי". היפוך תפקידים, מכיוון שבהיפוך יחסי הכוחות מן המצב ה"רגיל", בחשיכה המוחלטת הרואים הופכים אבודים ותועים ואילו העיוורים או מאותגרי הראייה הם השולטים במרחב, המיומנים והמתורגלים שביכולתם לסייע לרואים ולהדריכם. בדיאלוג בחשיכה וכן ביצירותיהם של Extant, נדרשים הרואים להסתמך לחלוטין ולתת אמון מלא בעיוורים (כ"מדריכים" בסיור "בדיאלוג בחשיכה" או כמי שמלהטטים ברחבי החלל בין תפקידים ואף ממלצרים ביצירות הקולקטיב). העיוורים הם אלו המחזיקים בשליטה ובהובלה של האירוע, בעוד שקהל הרואים הופך במידה רבה לתלוי בעיוורים.

אמליה קאוואלו (Cavallo) ומריה אושודי (Oshodi) שתיים מחברות הקולקטיב Extant, במאמרן [Staring at Blindness: Pitch Black Theatre and Disability-led Performance"[3" החוקר ומשתף בתהליכי היצירה של הקולקטיב וכן בתובנות שאספו לאורך 23 שנות פעילותם (מאז שנת 1997). הן מתחילות את מאמרן בהדגשה כי בהקשר של לימודי מוגבלות וכן פרפורמנס ופוליטיקה של מוגבלות, יכול התיאטרון החשוך לאפשר ליוצרים ויוצרות לתנועות ופעולות נועזות הנוגעות לשאלות של זהות, יצירתיות והעצמה.[4]

כך הן כותבות על הפוטנציאל ל"היפוך תפקידים חברתי" ביצירתם Effing & Blinding Cabaret:

"The cabaret was also designed as a method of disrupting the status quo of sighted dominance in society. It was meant to be simultaneously fun and antagonistic to ocularcentric norms, not just from the perspective of darkness, but from the perspective of disability. By capitalizing on darkness, we were able to create an unusual and exciting show, as well as a social role reversal. For once, blind people were completely in charge of a space and were more equipped to function in that space than the sighted."[5]

 

המרחב החשוך ביצירה זו, מציף תכנים למודעות אך גם הופך למרחב ממשי ומוחשי שבו משתנים יחסי הכוחות, בצורה של תלות אמיתית, שאינה ייצוגית או מטאפורית. השדה החברתי לא זו בלבד שמועלה למודעות, אלא שתנאיו הבסיסיים משתנים; מוצעת דינמיקה חברתית אלנטרנטיבית כדרך-פעולה שהיא אמנם אחרת, אך ברת-קיימא במרחב ובחברה.

קאוואלו ואושודי מוסיפות כי בעוד שיצירות בחשיכה מוחלטת באשר הן מאתגרות (ע"י שיבוש) את שלטון הראווה והראייה, ברוב המקרים הן עדיין חלק משיח שחוש הראייה מרכזי בו, מעלות את הסוגיה של תלות הראייה באור ובתאורה. לעומת זאת, הן כותבות, שילובם של עיוורים ומאותגרי ראייה ביצירות חשוכות מעלים את השאלה - מה פירוש הדבר לחיות ללא ראייה "נורמלית"? ההזדמנות הגדולה בשילוב תנאים אלו, לדבריהן, היא בכך שבחשיכה המוחלטת לאף אחד מן הנוכחים אין ראייה "נורמלית" מה שמאפשר לנקות סטיגמות וסטריאוטיפים ביחס לאדם העיוור כאדם "חלש", "מסכן" או "חסר". [6]

דפנה בן-שאול מדגישה את מטרותיו החברתיות המוצהרות של פרויקט דיאלוג בחשיכה כשהיא מוסיפה גם את הפן התעסוקתי:

"מטרותיו [של הפרויקט] כוללות תעסוקת עיוורים וכבדי ראייה, שחלקם מתקשה להשתלב בעבודה אחרת, והוא מהווה פלטפורמה למפגש עם האחר והזדמנות להתקרב להבנת מצבו היומיומי דרך חוויה חושית ישירה."[7]

יחד עם כל זאת, נקודה חשובה שאותה מבקשות החוקרות-היוצרות קאוואלו ואושודי להדגיש היא כי בעוד שהקולקטיב עושה שימוש בחשיכה ככלי פוליטי ופרפורמטיבי, אין מדובר כאן בסימולציה עבור הרואים בקהל. זוהי אינה הזמנה "לדמיין עצמם כעיוורים", כותבות השתיים, אלא מרחב שבו הם יכולים להסתייע באופן עמוק וסומך באוכלוסיה אשר בדרך-כלל נתפסת בעיניהם (על כל המשמעויות שבביטוי) כמוגבלת, חלשה ותלויה.[8]

השתיים מציינות את מחקרה הנרחב של החוקרת רוזמרי גארלנד-תומסון (Garland-Thomson) אודות פעולת הבהייה (Staring). במחקרה היא מצביעה על כך שאפשרות הבהייה אינה קשורה רק לאפשרות לראות, אלא גם לאפשרות להיראות. על פניו, נדמה שהבהייה היא תגובה פיזית אשר אינה מתאפשרת עבור אנשים עיוורים, אך גארלנד-תומסון מבקשת לטעון כי המבט הבוהה קשור באופן עמוק להתבוננות המבקשת פשר, המבט שנתקל בדבר מה שאינו ברור לו ושהוא נמשך להבינו, את פשרו והקשרו, את הסיפור שלו. לטענתה, לא היינו בוהים בדבר-מה אם לא היתה מתקיימת בקרבנו כמיהה ומשיכה אל הלא-נודע או הלא-מוכר. מתוך דבריה עולה כי כמיהה זו היא תנאי מקדים לפעולת הבהייה, ובהיקש הפוך מציעות קאוואלו ואושודי – המבט הבוהה מכיל בתוכו כמיהה אל "הנבהה".[9]

היצירה Effing & Blinding Cabaret, כותבות קאוואלו ואושודי, אפשרה לקהל לבהות בחווית העוורון של האחר תוך שהם עצמם חווים הזרה לחווית חייהם החושית, ה"נורמלית" והמוכרת. כשהם עצמם לוקחים חלק פעיל במרחב חושי וחברתי המאתגר נורמות והיררכיות קיימות, הבהייה בעיוורים בחשיכה ומקרוב הציפה שאלות רפלקסיביות בנוגע לחוויות של "מוגבלות" וכן של "מבט נורמלי", מתוך ותוך-כדי החוויה עצמה.[10]

מתוך חוויותיהן האישיות, מציינות החוקרות-היוצרות כי בהיפוך למצב היום-יומי שבו נוטים לבהות בעיוורים (בהייה שאין בה הדדיות חזותית), הבחירה המודעת שלהן כעיוורות להיות נבהות במופע, משחקת תפקיד מפתח בהיפוך יחסי-הכוחות. בהיפוך ל"מופעי פריק שואו" או "מופעי מוזרויות" הממסגרים את החריג והשונה כאובייקט נצפה המספק את יצר המציצנות של הצופים, משתנים יחסים אלו בין המופיעים לקהלם, שינוי שהוא תולדה ישירה, לטענתן, של הבחירה וההסכמה שלהן להופיע ולהיות "נבהות". דווקא מתוך ההבנה והידיעה שאנשים סקרנים וכמהים לפגוש ב"חריגות", ומתוך עמדה על-פיה סקרנות זו מקורה ברצון להיפגש ולהכיר ולא בהכרח בשליטה ובעלות, הן בוחרות להופיע ללא הדדיות-חזותית. כך מתאפשרת הפיכתן מהיות אובייקט נצפה או מנוצל, לסוכנוֹת פעילות השולטות ומובילות את המרחב. בבחירה זו, לטענתן, טמון הפוטנציאל המעצים האדיר של המפגש החשוך בין רואים לבין מאותגרי ראייה כפרפורמרים המנהלים, מדריכים ומארחים את הרואים במרחב החשוך.[11]

גם ביצירה דיאלוג בחשיכה מתרחשת בסוף הסיור אפשרות דומה לזו שמציינות קאוואלו ואושודי, האפשרות לבהות במדריך/ה העיוור/ת, כשגם שם, בשונה מבחיי היום-יום, בהייה זו נעשית מתוך בחירה והסכמה שלו/ה:

"יחד עם זאת, חוויית מיקומו של האני אינה רק היפוך של היררכיה או שותפות אוטופית מסוגים שונים בין אחרים זה לזה. על סף היציאה מדיאלוג בחשיכה מתרחש לרוב גילוי סיפור העיוורון האישי, שמעניק עמדה מחודשת של ידיעה וממקם את האחר בתחום שאינו שלי ולמרבה ההקלה אינו אני. אחרי הדיאלוג – שכולל שיתוף קבוצתי ברגשות וחוויות – יוצאים בהדרגה אל האור, דרך תערוכה קטנה של אובייקטים יומיומיים המשמשים עיוורים, ורואים את המדריך/ה".[12]

 

ביצירה נוספת של קולקטיב Extant שנקראה Sheere נעשה שימוש בחשיכה מוחלטת כשמדי פעם הבזיקו הבזקי אור חזקים והאירו סיטואציה גרוטסקית בעלת תכנים קשים, אכזריים ולעתים אף פורנוגרפיים. לאחר כל הבזק כזה ביקשו הפרפורמרים העיוורים מקהל הרואים אם הם יכולים לשתף אותם  - מה ראו?

 

בכך, עוררו מספר תחושות; ראשית נוצרה בקרב הקהל מבוכה. כאשר הקהל נדרש להיות המדווחַ, "עֵד הראייה" המספר מה ראה. הורגשה החובה להעביר מידע ה"חסר" לעיוורים אך גם נוצרה מבוכה לומר את הדברים הקשים שנראו וכמו לחזור ולהופיע אותם בגוף המספר/ת.

תחושה חשובה נוספת שאותה מציינות קאוואלו ואושודי היא כי הבקשה "תארו בבקשה מה ראיתם" תפקדה כמו הבקשה "תארו מה היה" (על הקשר האונטולוגי העמוק שאנו חווים בין ראייה לבין מה שישנו ראו חשיכה: תרבות ופילוסופיה מת'יו רטקליף). לעומת זאת, תיאוריהם של צופים שונים את אותו מראה, חידדו עד כמה כל אחת ואחד מתארים דברים שונים, ובכך נפתח הדיון גם בחוויה הנראית כחוויה סובייקטיבית, תלוית פרשנות ולא חד-משמעית.

 

תחושה שלישית וייחודית שאותה ייצרו חברי הקולקטיב ביצירה זו, היא כי בעוד שהבזקי האור חשפו איתם בכל פעם תכנים קשים ובוטים, נותרה החשיכה דווקא כמרחב המוגן והבטוח, שבו לא נכפה על הקהל דבר. גם כאן, ניתן לטעון שהתרחש היפוך – אם ביצירות כמו Mr. Burns  ו -Cheese -החשיכה היא כוח המאיים "לחלוש" או "לחרב" את המופע, ב-Sheere החשיכה שימשה כמרחב המגן והבטוח, שאליו "חוזרים" מתוך החוויות המכאיבות של הנראֶה באור המבזיק.[13]

 

ניכר שיצירות אלו מניעות את צופיהן לפעולה-חברתית אלטנטיבית, אפקטיבית ביותר מבחינה העלאה למודעות אשר בה בעת מתקיימת גם כמרחב אקס-טריטוריאלי של היפוך יחסי-כוח ממשי ולא מיוצג. החשיכה המוחלטת, במקרים אלו, היא המדיום שבו מתאפשר שינוי, גם אם למרחב וזמן מוגבל, של יחסי-כוחות חברתיים. בתוך מדיום זה ניתנת לשתי האוכלוסיות ההזדמנות להיפגש ולהתנסות בדינמיקה חברתית אחרת וייחודית.

מריה אושודי היא במאית, תסריטאית ויוצרת תאטרון רב-תחומית עיוורת. בשנת 1997 היתה ממקימי קולקטיב  Extant והיא המנהלת שלו עד היום.

לינק לאתר שלה:https://mariaoshodi.com/

אמליה קאוואלו היא מוסיקאית, חוקרת ויוצרת תאטרון עיוורת הפועלת באנגליה. היא כותבת את הדוקטורט שלה בלימודי פרפורמנס ומוגבלות ב Royal Central School of Speech and Drama שבלונדון.


מומלץ לצפות בראיון איתה (בקישור הבא) שבו היא מזכירה, בין היתר, גם את הקושי התעסוקתי כפרפורמרית מיומנת ומוכשרת, אך עיוורת, ואת תרומתם האדירה של קולקטיב  Extant למישור זה באנגליה. שימו לב לרגע הרפלקסיבי שבו המראיין אומר לה "It's lovely to see you" מחדד שהראייה, שלו כמו שלנו היא איננה הדדית.

קישור לראיון עם אמליה קאוואלו:  https://www.youtube.com/watch?v=gLE6gpv6TkY

 

 

______________________________

[1] עוד על כך בדיון ערעור על משטר הראווה והייצוג

[2] Liam Jarvis, "Creating in the Dark: Conceptualizing Different Darknesses in Contemporary Theatre Practice," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.)  (London: Bloomsbury, 2017) 100-101.

[3] Amellia Cavallo & Maria Oshodi,"Staring at Blindness: Pitch Black Theatre and Disability-led performance," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.)  (London: Bloomsbury, 2017) 169-191.

[4] Ibid, 169.

[5] Ibid, 172.

[6] Ibid, 173.

[7] דפנה בן-שאול, "בליינד דייט עם אני אחר: מבטים על איון הראייה ב'דיאלוג בחשיכה'," בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית 23 (2012). http://journal.bezalel.ac.il/he/protocol/article/3355

[8] Cavallo & Oshodi, "Staring at Blindness", 173-174.

[9] Ibid, 175.

[10] Ibid, 177.

[11] Ibid, 182-3.

[12] בן-שאול, "בליינד דייט עם אני אחר".

[13] Cavallo & Oshodi, "Staring at Blindness", 182-183.